<h1>או"ז הלכ' נדה סימן ש"מ</h1>
<h2>דף עג:</h2>
וסומך אדם על אשתו בין שאמרה לו טמאה אני בין שאמר' לו טהורה אני כדתנן פרק המדיר [ע"ב ע"א] ואלו יוצאות שלא בכתובה ומשמשתו נדה ואמר בגמרא ה"ד אי דידע בה נפרוש אי דלא ידע בה נסמוך עלה דאמר רב חננא בר כהנא אמר שמואל מנין לנדה שסופרת לעצמה שנאמר וספרה לה לעצמה הרי למדת שסומך עלי' להקל וכש"כ היכא שאמר' לו טמאה אני שאסורה לו. והיכא שאמרה לו טמאה אני וחזרה ואמרה לו טהורה אני אם נתנה אמתלא לדבריה שיכולים לסמוך עלי' וניכרים דברי' שדברי אמת הם נאמנת וטהורה לבעלה ובעל נפש לא יעביד עובדא בנפשי' כדאמר פ' האשה שנתארמלה [כ"ב ע"א] בעי מני' שמואל מרב אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מהו א"ל אף בזו אם נתנה אמתלא לדברי' נאמנת תנא מני' ארבעין זמנין (ודמיא לי' כמאן דמנח בכיסי') ואפי' הכי לא עבד שמואל עובדא בנפשי'. פי' לא מפני שאין הלכה כך אלא שרצה להחמיר על עצמו ואפי' תמצא לומר דלא עבד עובדא בנפשי' משום דלא סביר' לי' לדרב הא קיי"ל ביש בכור לנחלה [מ"ט ע"ב] ופ' המפלת [כ"ד ע"ב] דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי. והכי נמי משמע בירושלמי פ' האשה שנתארמל' דהלכה כרב דאמר התם [הלכה ה'] היום אמרה אשת איש הייתי ולמחר אמרה גרושה אני אמרין לה אתמול אמרת אשת איש הייתי והיום אמרת גרושה אני אמרה לון מפני כת של פריצים שבאו עלי להזדוג לי. ר' אבין בשם ר' הילא מכיון שהביאה אמתלא לדברי' נאמנת כהדא שמואל בעי לאזדקוקי לאתתי' אמר' לו טמאה אני למחר אמרה לו טהורה אני א"ל אתמול אמרת טמאה שמירון טהורה פי' לאחר המתנה מועטת כמו [בראשית ל"ז] ואביו שמר את הדבר אמרה לו לא הייתי בחילי ההיא שעתא אתא שאיל לרב א"ל מכיון שהביאה אמתלא לדבריה נאמנת, מדמייתי ראי' לנפשי' מההיא דרב ש"מ דהכי הלכתא. ואמרינן פ' ידיעות הטומאה [י"ז ע"ב] הי' משמש עמה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב שיציא' הנאה לו כביאתו, ואמר לק' אמר מר פירש מיד חייב, היכי עביד אמר רב הונא משמי' דרב(ה) נועץ צפרניו בקרקע עד שימות. ואמר בתנחומא פ' זאת תהי' תורת המצורע אל תתן את פיך לחטיא את בשרך וגו' בלשון נקי' דברה תורה אל תתן את פיך אם אמרה לך אשתך שהיא נדה אל תחטיא את גופך ותיגע בה. ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא אל תאמר לפני המלאך הממונה על צורת הולד שוגג הייתי לא הייתי יודע וכו' למה שילקו הבנים שאת מוליד בצרעת למה יקצוף אלקים על קולך אלו הבנים שלוקין בצרעת. אמר ר' אחא אם שמש אדם עם אשתו בשעת נדתה בנים הנולדים לו לוקים בצרעת כיצד שימש אדם עם אשתו ביום ראשון של נדתה הבן הנולד לוקה בן עשר שנים אם שימש עמה ביום השני לוקה בן עשרים שנה ביום השלישי הבן לוקה בן שלשים שנה ביום הרביעי הבן לוקה בן ארבעים שנה ביום החמישי הבן לוקה בן חמשים שנה ביום הששי הבן לוקה בן ששים שנה ביום שביעי הבן לוקה בן שבעים שנה. ונראה בעיני לכאורה שכשם שהאשה נאמנת לומר ראיתי דם ולא ראיתי כך נאמנת לומר ילדתי זכר או נקבה דמאי שנא אמנם פ' המפלת בירושלמי [הלכה ג'] ר' אבהו בשם ר' יוחנן נאמנת אשה לומר ילדתי ולא ילדתי ואינה נאמנת לומר זכר הוא ונקיבה היא. וצריך להזהר בדבר ולהחמיר והמחמיר תבוא עליו ברכה מיהו איני יודע מ"ט אינה נאמנת מאי שנא מדם נדות שנאמנת. (וי"ל בנדה מיגו וצ"ל שהי"ל רשאה לשקר אחר אביו ואמו כשני עדים [כל זה היה כתוב על הגליון מוגה ונטשטש מאוד ולא מצאנו רק אלו התיבות ועשינו סימן על המחק]) אבל בלידה שאינה [נ"א. שהיא נאמנת] נאמנת סברא היא דכריסה בין שיניה ואינה רשאה לשקר. ותו אם מלין בשבת ע"פ נשים כש"כ שאם אמרה ילדתי נקבה שניתן לה ימי טוהר של נקבה כדאמר פ' אם אינם מכירים בירושלמי [הלכה א'] תמן תנינן אמר להם צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה [אם הגיע] הרואה אומר ברקאי מהו ברקאי ברקת תמן אמרין ברק ברקא נהר מנהרא ועד אחד נאמן. שנייא היא שאתה יכול לעמוד עליו וחש לומר עד דעאל ונפיק היא מנהרא חכימא היא מילתא. אמר עד אחד נולד בשבת מלין אותו על פיו חשיכה מ"ש מטלטלין על פיו. ר' מטלטל ע"פ דמלויתה ר' מתניא מטלטל על אבריתה ר' מל ע"פ נשים דאמרן שמשא הוית על סוסיתא. ואמר פ' עשרה יוחסין [ע"ג ע"ב] אמר רב שמואל בר יהודה אמר ר' אבא א"ר יהודה בר זבדי אמר רב יהודה אמר רב אסופי כל זמן שהוא בשוק אביו ואמו נאמנין עליו ות"ר [שם] נאמנת חי' לומר זה כהן וזה לוי זה נתין וזה ממזר כש"כ אשה שאומרת ילדתי נקבה שניתן לה ימי טוהר של נקבה שגם היא (אוכלת) [נאמנת]. ואמר בירושלמי פ' חזקת הבתים [ה"א] ר' סימון (אמר אחורי) [אחוי] דר' יהודה בר זבדא בשם רב תינוק בן יומו כ"ז שהוא מושלך בשוק או אביו או אמו מעידין עליו נאסף מן השוק צריך שני עדים אביו ואמו נעשים לו כשני עדים אמר ר' אבהו וחשוד אדם לומר על מי שאינו בנו שהוא בנו דילמא בנכסי הגר את אמרת א"ל הרי כל רבותי שבגולה מעידין עלינו שכך שמענוה מפי רב רבה בר אבוה אמר רב חסדא הדא דתימר בתינוק שאינו מרגיע אבל בתינוק שהוא מרגיע הדא היא (וצריך שני עדים אביו ואמו כשני עדים הם [ע' הגי' בירושלמי שלפנינו]).
